<h1>הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק סימן רפ"א</h1>
<h2>דף קא.</h2>
ופסקו הגאונים הלכה כשמואל דאמר אין קדוש אלא במקום סעודה וכן סוברין ר"ה ורבה הלכה למעשה הילכך לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר אבל אם קדש בזוית זו אוכל בזוית אחרת, ואמרינן התם א"כ למה אנו מקדשין בבהכ"נ ומשני לאפוקי אורחים ידי חובתם דאכלו ושתו וגנו בי כנישתא ופירשו התוספת דאע"ג דאמרינן התם (מגילה כ"ח) דאין אוכלין בבתי כנסיות סעודת מצוה שאני ומותרת ואומר הר"ר נסים גאון דאם קדש אדם במקום אחד ע"מ לאכול במקום אחר דזה הוי קדושא) במקום סעודה ואם אדם מקדש בביתו ויש לו שכן ששומע קדושו ויש לו שולחן ערוך בביתו ושומע קדוש חבירו על שולחנו יצא, היכא דנתכון שומע ומשמיע דהוי קדוש במקום סעודה. [סמ"ק סימן רפ"א]. א) אך קשה מההיא דאמר אביי כי הוינן בי מר וכולי ושמא רוצה לומר הכל בבית אחד וכגון מבית לעליה או מחדר לחדר דאילו מזוית לזוית בלא חילוק מחיצות אפילו ע"מ לא בעי כדפירש הר"י בפנים, ואותם בני אדם ההולכים לעשות קידוש לאלמנות הן יוצאות והם אינם יוצאים, ולכך נהגו שלא לשתות בבית האלמנות ואף על גב דשיטת התלמוד מוכחת כן שהיו רגילין לשתות בבית הכנסת מכוס של קידוש אף על פי שלא היו יוצאים מכל מקום נכון להחמיר, עכ"ל.
<h2>דף קו.</h2>
לעשות קידוש בשבת ערבית דכתיב (שמות כ') זכור את יום השבת לקדשו ודרשינן זכרהו על הייןא) ואין לי אלא בלילה ביום מניין ת"ל זכור את יום ואינו רוצה לומר שיעשה הקדוש הגדול אלא בורא פרי הגפן בלבד, ואין מקדשין אלא על היין. [סמ"ק סימן רפ"א]. א) ואין זכירה אלא ביין דכתיב זכרו כיין לבנון וכתיב נזכירה דודיך מיין.
<h2>דף קז.</h2>
ומי שלא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו, ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד יום ד' (ש"ע ודוקא בפה"ג והמבדיל כו') מסקינן התם דאסור לטעום קודם הבדלה, אבל לשתות מים מותר ואין חלוק בין הלילה למחרתו. ואף על פי (אין עומדין דף כ"ד) שהבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, ואין מבדילין על השכר אלא אם כן הוא חמר מדינה, ואם אין לו יין סומך על הבדלת תפלהא) והמבדיל על היין הויין לו בנים הראוין להוראה פסקינן התם טעם מקדש טעם מבדיל, ועוד תניא המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ולאו דוקא מלא לוגמיו אלא כל שאלו מסלקו לצד אחד ונראה מלא לוגמיו, ואמר שמואל (ברכות כ"ח) מתפלל אדם של שבת בערב שבת ומקדש על הכוס מבעוד יום אף על פי שלא נכנס שבת לפי שמאותה שעה נאסר במלאכה. [סמ"ק סימן רפ"א]. א) אך אם מצפה שיהיה לו יין למחרתו לא יטעום עד שיבדיל כדאמרינן באמימר דבת טוות.
ואמר בפרק המוכר פירות (דף צ"ז) דאין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך ע"ג המזבח ויש שהיו רוצים להוכיח מכאן דאין מקדשין על יין אם הוא מבושל וכן אם יש דבש מעורב בו וטעות הוא דלאו כללא הוא שהרי אמרו חכמים (ב"ב שם) סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קדוש היום אע"פ שאינו ראוי לנסך אלמא לא ממעט אלא מי שאין מנסכים אותו מחמת גריעותו או מחמת מיאוס כגון מגולה והכי אמרינן בירושלמי (דפסחים דף ל"ז) בד' כוסות של פסח דיוצאים ביין מבושל אף על פי שבכוס אחד אומר עליו קדוש היום אך אין מקדשין על השכר ואפילו הוא חמר מדינה ועל הפת פסק רשב"ם דמקדשים ונהגו כמותו ור"ת אוסרא) (בתוספת), יין שריחו חומץ וטעמו יין מקדשים עליו כרבי יוחנן דרבא סובר כן פרק בתרא דעכו"ם (דף ס"ו), ואומר זמן (בכל מערבין מ') בכל לילי יו"ט חוץ משביעי של פסח והלכה ברכה ואח"כ זמן. [סמ"ק סימן רפ"א]. א) מיהו אף לפירש ר"ת במקום שאין יין נכון הוא לקדש על הפת יותר מעל השכר אף אם הוא חמר מדינה, (ש"ע המנהג הוא כך דוקא בלילה אבל בבקר יברך על השכר שהכל קודם ברכת המוציא.
